"אני לבד ואני מפחדת". זוהי שיחה בשלוש לפנות בוקר למוקד העמותה. מה קורה בקצה השני של הקו, ואיך שיחה אחת יכולה לשנות הכול?
השעה 3:17 לפנות בוקר. הטלפון במוקד של עמותת "לחיות בכבוד" מצלצל. דנה, שעובדת במשמרת לילה, עונה: "שלום, לחיות בכבוד". בקצה השני קול רועד, אישה מבוגרת: "אני… אני לא יודעת למה אני מתקשרת". דנה מכירה את הטון הזה, היא שומעת אותו הרבה. "זה בסדר", היא אומרת בעדינות, "אני כאן. ספרי לי מה קורה". "אני לבד, ואני מפחדת", האישה אומרת. זו לא פנייה על אוכל. זו פנייה על בדידות.
המוקד שפועל 24 שעות ביממה
עמותת "לחיות בכבוד" מפעילה מוקד טלפוני 24 שעות ביממה. ניצולי שואה וקשישים יכולים להתקשר בכל שעה. "יש אנשים שמתקשרים בשלוש בלילה", דנה מספרת. "לא בגלל משהו דחוף, אלא בגלל שהם פוחדים להיות לבד".
המוקד עונה בעברית, רוסית, פולנית, רומנית. "הרבה מהניצולים לא מדברים עברית טוב", דנה מסבירה, "חשוב שיוכלו לדבר בשפה שלהם". המוקד קיבל חיזוק במלחמה. "בשבועות הראשונים של המלחמה, הטלפון לא הפסיק לצלצל", היא אומרת. "ניצולים מפוחדים, בפאניקה. צריך היה מישהו שישמע אותם".
השיחות שמגיעות
יש שלושה סוגים של שיחות שמגיעות למוקד:
- פניות לעזרה מעשית: "אין לי אוכל", "לא יכול לצאת מהבית", "צריך ארוחות". אלו השיחות הפשוטות יותר. "אנחנו רושמים פרטים, שולחים מתנדב", דנה מסבירה.
- פניות על בעיות רפואיות או בירוקרטיה: "צריך להגיע לרופא אבל לא יכול", "לא מצליח לקבל תרופות מהקופה", "יש ניירת שלא מבין". "לפעמים אנחנו פשוט מתאמים עבורם", דנה אומרת, "מתקשרים למרפאה, קובעים תור, מסבירים להם מה לעשות".
- פניות על בדידות ופחד: "אני לבד", "אני מפחד", "רציתי לדבר עם מישהו". אלו השיחות הכי קשות. "כי אי אפשר לפתור את זה בשיחה אחת", דנה אומרת. "אפשר רק להקשיב".
השיחה בשלוש בלילה
חוזרים לשיחה בשלוש לפנות בוקר:
"ספרי לי מה קורה", דנה אומרת. האישה מספרת שהיא לבד בבית, שמעה רעשים וחשבה שמישהו מנסה להיכנס. "בדקת מה זה?" דנה שואלת. "אני מפחדת לבדוק". דנה מבינה שזה לא על הרעשים, זה על הפחד. "את ניצולת שואה?" היא שואלת בעדינות. "כן", האישה אומרת בקול רועד.
"מה השם שלך?"
"שרה"
"שרה אני כאן איתך. אני לא הולכת לשום מקום"
הן מדברות 40 דקות. דנה לא מנסה לשכנע את שרה שאין מה לפחד. היא פשוט נשארת איתה בקו. "לפעמים", דנה אומרת אחר כך, "הם לא צריכים פתרון. הם צריכים קול".
השיחה שהציל חיים
פעם אחת, התקשרה אישה למוקד. קולה היה חלש.
"אני לא מרגישה טוב", היא אמרה.
העובדת במוקד שאלה שאלות כמו "איפה את מרגישה כאב?" "את נושמת טוב?"
האישה לא ענתה טוב. המילים לא יצאו. העובדת הבינה שמשהו לא בסדר. היא החזיקה את האישה בקו, ובמקביל שלחה מתנדב לבית. המתנדב הגיע בתוך 15 דקות. מצא את האישה על הרצפה, התקפה קרדיאלית. הוא התקשר למגן דוד אדום, והאישה הגיעה לבית חולים בזמן.
"היא שרדה", דנה אומרת, "אם היא לא הייתה מתקשרת, אף אחד לא היה יודע".
המוקד במלחמה
כשפרצה מלחמת "חרבות ברזל", המוקד התמלא בשיחות. "היו ימים של 200 שיחות", דנה מספרת, "ניצולים מפוחדים, בפאניקה, לא יודעים מה לעשות".
העמותה הקימה מוקד חירום במספר שפות. "הרבה ניצולים דיברו רוסית או פולנית", היא אומרת. "הבאנו עובדים שדוברים את השפות האלה".
השיחות היו קשות. "ניצול מבאר שבע התקשר ואמר שהוא שומע את האזעקות וחושב שהוא בגטו", דנה מספרת. "הוא לא היה בישראל, הוא היה בעבר".
מה עושים עם שיחה כזו?
"מנסים להחזיר אותו להווה", היא אומרת. "לשאול שאלות על הבית שלו עכשיו, על מה הוא רואה מהחלון. להעביר אותו מהעבר להווה". זה לא תמיד עובד. "אבל לפחות", דנה אומרת, "הם יודעים שיש מישהו בקצה הקו".
השיחות הקבועות
יש ניצולים שמתקשרים למוקד כל יום. אברהם, בן 91, מתקשר כל בוקר בשעה 8:00.
"הוא רוצה להגיד בוקר טוב", דנה מספרת, "ולבדוק מתי המתנדב מגיע". היא מכירה את הקול שלו. "אברהם, בוקר טוב," היא אומרת כשהוא מתקשר. "בוקר טוב דנה", הוא עונה, "מה שלומך היום?".
הם מדברים כמה דקות. הוא שואל איך היא, איך המשפחה. היא שואלת איך הוא ישן, מה הוא עושה היום. "זו השיחה הראשונה שלו ביום", דנה אומרת, "לפעמים זו היחידה".
יש עוד כמו אברהם. ניצולים שהמוקד הוא החיבור היומי שלהם לעולם.
מה לומר למי שמתקשר בבכי?
לפעמים מגיעות שיחות מניצולים שפשוט בוכים.
"זה קורה", דנה אומרת. "הם מתקשרים ופשוט בוכים. לא מצליחים לדבר".
מה עושים?
"לא מפסיקים את השיחה", היא אומרת. "נשארים בקו. אומרים 'אני כאן. קח את הזמן שלך, אני לא הולכת'".
לפעמים זה לוקח עשר דקות עד שהם מצליחים לדבר, ואז הם מספרים על הבדידות, על הפחד, על הזיכרונות.
היא לא פסיכולוגית, היא לא יכולה לטפל בטראומה – "אבל אני יכולה להקשיב", היא אומרת, "ולפעמים זה מספיק".
השיחה שדנה לא שוכחת
לפני שנה, התקשרה אישה בת 86.
"היום יום ההולדת שלי", היא אמרה
"מזל טוב!" דנה אמרה, "איך את חוגגת?"
"אני לא", האישה אמרה, "אני לבד"
דנה הרגישה משהו בלב.
"את רוצה שאשיר לך?" היא שאלה
"מה?" האישה לא הבינה
"יום הולדת שמח…", דנה התחילה לשיר בטלפון
האישה בכתה, ואז צחקה, ואז בכתה שוב
"זה הדבר הכי יפה שמישהו עשה לי השנה", היא אמרה
דנה זוכרת את זה היטב. "זה לימד אותי, שהדברים הקטנים הכי חשובים".
איך זה משפיע על העובדים?
העבודה במוקד לא קלה. "יש ימים שאני חוזרת הביתה ובוכה", דנה אומרת, "שמעתי כל כך הרבה כאב".
אבל היא לא עוזבת.
"כי אני יודעת שאני עושה הבדל", היא אומרת, "כי אני יודעת שבלי המוקד, הם היו לבד". היא מספרת על שיחות שבהן הצליחה לעזור. על ניצולים שקיבלו את העזרה שהם צריכים. על שיחות שהצילו חיים. "זה מחזיק אותי", היא אומרת.
המספר שחשוב לזכור
08-945-9558
זה המספר של המוקד של עמותת "לחיות בכבוד".
"אם אתם מכירים ניצול שואה או קשיש שצריך עזרה", אומר ארז קרלנשטיין, "התקשרו. אנחנו כאן". המוקד פתוח 24 שעות, "אפילו בשלוש בלילה", ארז אומר, "אפילו בשבת. תמיד יש מישהו שעונה".
כי לפעמים, שיחה אחת יכולה להציל חיים.
